המודל הביופסיכוסוציאלי

עקרונות הגישה הביו-פסיכו-סוציאלית בעת מפגש עם מטופלי כאב כרוני

עם הזמן, כאב כרוני מוביל לתחושת חוסר העצמה, ואובדן שליטה לעסוק בפעילויות יומיומיות. באמצעות גישת ניהול עצמי, תחום הריפוי בעיסוק מתמקד בסיוע לאנשים להסתגל למצבם, וכך לקחת חלק פעיל יותר בשגרה היומיומית שלהם.
במסגרת הטיפולים, מרפאים בעיסוק יעזרו בהערכת קשיים תפקודיים ספציפיים למטופל ואיתור הפעילויות המאתגרות את המטופל. לאחר מכן, נעשה שימוש בגישות טיפוליות מבוססות ראיות בכדי לתת מענה למטרות שנקבעו. ריפוי בעיסוק הוא מרכיב הכרחי ומרכזי בכל תכנית מקיפה לשיקום כאב.
בעת הערכת המטופל והטיפול בו, יש לקח בחשבון כי הכאב הינו חוויה סובייקטיבית, רב ממדית, המושפעת מגורמים רבים. לכן, יש להתייחס לכלל המרכיבים המשפיעים על הכאב, כחלק מהגישה הביו-פסיכו-סוציאלית:
-
אופי הכאב – תיאורו, עוצמתו, זיכרונות הקשורים לחוויות כאב אחרות.
-
תפקוד ופעילות – ביצוע פעילויות יום יומיות, כולל שינה ואינטימיות.
-
מצב רגשי – דכאון, חרדה, כעס, דימוי עצמי נמוך.
-
תמיכה חברתית – יחסי גומלין עם הסביבה, בידוד חברתי.
-
אסטרטגיות התמודדות - כל אותם דברים שהחולה עושה כתגובה לחוויית המחלה, מצבים רגשיים נלווים והשפעתם על אורח חייו.
-
תפיסות המטופל וסכמת גוף - מוקדי תשומת הלב, ציפיות של החולה מעצמו הן לגבי המחלה והן לגבי יכולתו להתמודד עמה, תהליכי קבלת החלטות, עמדות של החולה כלפי עצמו וכלפי אחרים.
-
סנסומוטורי- מרכיבים מוטוריים ומרכיבים תחושתיים המאפיינים את הכאב.
-
קוגניציה .
-
מרכיבים סודו ואזו-מוטוריים (במקרה של חשד ל CRPS).
מהו המודל הביו-פסיכו-סוציאלי? (Biopsychosocial model)
המודל גובש על ידי הפסיכיאטר ג'ורג' אנג'ל מאוניברסיטת רוצ'סטר והתפרסם בקהילה המדעית במאמר שפורסם בכתב העת Science בשנת 1977. בתפיסתו נשען אנג'ל על תיאוריית המערכות, ומדגיש את יחסי הגומלין בין המערכות השונות – הביולוגית, הפסיכולוגית ,והחברתית-משפחתית. הוא מדגיש את הצד האנושי של הרפואה ואת חשיבות האופן בו חווה האדם את המחלה וכיצד מתמודד עימה.
בניגוד לגישה הביו-רפואית, זוהי גישה הוליסטית יותר, על פיה לכל מטופל יש את מחשבות, רגשות והיסטוריה שאליהם יש להתייחס. לגישה זו יש בסיס ראיות נרחב התומך בכך שהשיטה יעילה, מונעת סיבוכים, ובעלת מאזן עלות-תועלת חיובי.
על פי הנחת המודל, מחלה באה לידי ביטוי לא רק בליקוי גופני, אלא גם ברמות שונות של תפקוד – ממערכת התא ואיברי הגוף, עד תפקוד האדם במשפחה ובחברה. המודל מקדם את תפיסת האדם כיצור שלם, כאשר הגוף והנפש קשורים זה בזה ונמצאים ביחסי גומלין מתמידים עם הסביבה החברתית.
המודל הביו-פסיכוסוציאלי משקף את התפתחות המחלה באמצעות אינטראקציה מורכבת של 3 גורמים, המאפשרים הבנה מעמיקה של משמעות הבעיות הבריאותיות
עימם מתמודד המטופל:
-
ביולוגיים (גנטיים, ביוכימיים וכו')
-
גורמים פסיכולוגיים (מצב רוח, אישיות, התנהגות וכו')
-
גורמים חברתיים (תרבותיים, משפחתיים, סוציו-אקונומיים, רפואיים וכו').
לאדם עשויה להיות נטייה גנטית למחלה, אך גורמים חברתיים וקוגניטיביים חייבים לעורר את המחלה. בנוסף, יש משמעות רבה קשר בין המטפל והמטופל, הנחשב כבעל השפעה על תהליך המחלה והטיפול.
השימוש במודל על ידי ארגון הבריאות העולמי החל בשנת 2002 כבסיס לסיווג התפקוד הבינלאומי (ICF).
מרכיבי המודל:
המרכיב הביולוגי (Biology)- תפקוד מערכות ואיברי הגוף, סימפטומים פיזיולוגיים, כאב, מיקומו בגוף ועוצמתו, מהלך המחלה, הטיפול הרפואי
המרכיב הפסיכולוגי (Psychological) – סגנון התמודדות, ערך עצמי ויכולות חברתיות. מתייחס לרגשות, המחשבות והאופן בו מגיבים ומתנהגים. כל אותם מצבים נפשיים המתלווים לחוויית המחלה והשפעתה על חיי האדם, כולל רגשות של פחד, חרדה, דאגה, ייאוש, דיכאון, אשמה, ואי-שקט.
מרכיבי הסביבה החברתית (Social) - מרכיבים בסביבה המשפיעים על התמודדות עם המחלה, כגון נסיבות משפחתיות, חברויות, לימודים ותעסוקה. הסביבה עשויה להשפיע מאוד על אנשים מסוימים בדרכים שונות, ולכן חשוב ביחד עם המטופל להכיר את יחסי הגומלין שלו עם סביבתו ואיך הם משפיעים עליו.
ובמרכז שלושת העיגולים – בריאות נפשית.
יחסי גומלין שליליים בין המרכיבים הללו יוצרים השפעות שליליות אחד על השני. מנגד, שינוי ברמת הכאב, במחשבות או בפעולות עשוי לשנות את יחסי הגומלין בין המרכיבים לחיוב.