• מהו כאב?

• כיצד אנו חשים כאב?

• כיצד המערכת עובדת?

• מדוע אנו חשים בכאב?

• כיצד הגוף מחליט מתי נחוש בכאב?

• כיצד כאב אקוטי הופך לכאב כרוני?

• אילו שינויים עובר המוח כתגובה לכאב כרוני ומתמשך?

• כיצד אנחנו יכולים להשפיע על חווית הכאב?

• כיצד הרגש משפיע על תחושת הכאב?

• במה נתמקד בטיפול בכאב?

• חינוך להתמודדות עם כאב

 

מהו כאב?

הכאב הינו חוויה נורמלית המגנה עלינו במצבי חיים שונים. לעיתים הוא מופיע כתגובה מיידית ולעיתים מופיע לאחר זמן מה.

הכאב מושפע משלושה גורמים:

1. רכיב פיזי

2. רכיב קוגניטיבי

3. רכיב נפשי

​

כיצד אנו חשים בכאב?

ביום יום, ישנם מצבים רבים אשר יכולים לגרום לנו לחוויית כאב: יציבה לקויה, נשיכה, נקע ועוד – המקושרים בשינויים במתרחשים ברקמות.

מערכת העצבים היא האחראית להעברת מסרים של כאב מהגוף למוח ומשם להעביר הוראות בחזרה לגוף. מערכת זו בנויה מחיישנים רבים שעובדים ללא הפסקה וקולטים מידע – חיישנים מכניים, כימיים, וחיישנים רגישים לטמפרטורה .

חיישנים אלו מחוברים בקצוות של הנוירונים (תאי עצב), ובשיתוף פעולה עם החושים שלנו הם מעבירים מידע למערכת העצבים המרכזית.

החיישנים חיים מספר ימים ואח"כ מתחדשים חיישנים חדשים – כלומר , הרגישות שלנו בגוף משתנה כל הזמן.

 

כיצד המערכת עובדת?

גירוי לא נעים יפעיל נוסיספטורים (אות של פוטנציאל לסכנה, חיישני אזהרה המגיבים לגירויים ושינויים מכניים, כימיים וטמפרטורה) - המעבירים איתות למוח על נזק פוטנציאלי מהגוף לחוש השידרה על ידי העצבים בגוף. באופן זה הם מזהירים את המוח מפני נזק פוטנציאלי ובכך מהווים קו הגנה ראשוני המגן על הגוף.

לאחר שהמוח מקבל מסרים מהגוף, הוא מעבד את כל המסרים. ואם הוא מגיע למסקנה שיש סכנה לרקמות, אנחנו נחוש בכאב – אשר יגרום לשינוי התנהגותי שבהמשך יוביל לריפוי של הרקמה.

לעיתים ההחלמה מצריכה מנוחה ולעיתים תנועה.

ישנם מס' שלבי ריפוי אשר הגוף צריך לעבור: דלקת (בתחילה היא טובה, מביאה לאזור הפגוע תאים של מערכת החיסון, ותאים הבונים מחדש את הרקמה הפגועה). אחר כך, נוצרת צלקת. ואז הרקמה מחלימה.

יש לציין, כי בשלב האקוטי, אם קיימת נפיחות היא נובעת מ העברת דם וכימיקלים הזקוקים לתהליך הריפוי באזור.

(גרף תיאור זמן ריפוי פצע המקושר לנזק ברקמות)

​

מדוע אנו חשים בכאב?

חווית הכאב הינה נורמלית ואפילו חשובה מאוד, מפני שביכולתה למנוע מצב בו נחווה כאב בשנית על-ידי למידה מחוויות כאב קודמות.

 

כיצד הגוף מחליט מתי נחוש כאב?

הסינון להעברת מידע מהגוף למוח נעשה בחוט השדרה, ולא הכל מועבר מעלה למוח.

בעצם, כל אחד מחליט בתת המודע האם המידע חשוב וקיימת פה סכנה. במידה וישנה סכנה - מורגש כאב. לעיתים קרובות העברת המידע מועילה לנו – במצבים בהם אכן אנחנו צריכים לזוז או להתרחק מהגורם לכאב. מטרת הכאב היא חיונית וחיובית עבורנו, ותלויה בפרשנות שהמוח שלנו נותן למידע.

כאשר המידע המתקבל מהחיישנים מגיע למערכת העצבים, הוא עובר עיבוד המתבסס על זיכרון, חשיבה, הסקת מסקנות, ורגש. מהמוח מועברים אותות לחוט השדרה - מסרים המעודדים הפחתה או הגברה של הרגישות בפריפריה (אינהיביציה או פסיליטציה), וחוט השדרה פועל בהתאם.

המוח פועל לפי ציפיות, ניסיון קודם, אמונות, גישה, ורגשות. כך הוא מחליט אם נרגיש בכאב ובאיזו עוצמה. יש חשיבות רבה להקשר של חווית הכאב – כלומר התפיסה שלנו של השפעת הכאב על הנזק שהוא עלול לייצור בגוף – כך שבחוויית ישנו תוכן רגשי.

​

הכאב לרוב מסווג לכאב אקוטי וכאב כְּרוֹנִי

כאב אקוטי מרמז על מצב בו ישנו כאב משמעותי לזמן קצר, ואילו כאב כרוני מוגדר ככאב הנמשך יותר מ-3 חודשים ו/או שנמשך מעבר לטווח הריפוי המצופה מרקמה.

אירגון הכאב העולמי (INTERNATIONAL ASSOCIATION FOR THE STUDY OF PAIN) מגדיר כאב כרוני כמחלה המתבטאת בשינויים במערכות העצבים המרכזית והפריפרית, הכוללים שינויים פיזיקליים ופסיכוסוציאליים שאינם תלויים במקור לכאב.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

כיצד כאב אקוטי הופך לכאב כרוני?

במקרה אקוטי- הכאב מקושר לנזק שקורה בגוף ומספק לו הגנה. אך לעיתים, מידת הכאב אינה פרופורציונלית למידת הנזק שנוצר ברקמה. למשל, כאשר אנו נתקלים עם הבוהן בפינת רהיט, נרגיש כאב חזק – בעוד ברוב המקרים, לא נוצר נזק משמעותי לרקמה. לעומת זאת, אדם החווה תאונה אשר בה הגוף נפגע קשות – יכול בתחילה לא לחוש בכאב כלל.

למרות שבמקרה אקוטי לכאב יש חשיבות לשמירה על הגוף, כאב כרוני – אשר ממשיך לאחר שלב הריפוי – הופך לבעיה בפני עצמה. בשלב זה, הגוף אינו זקוק להגנה – מפני שהסכנה לנזק חלפה - אך המערכת ממשיכה לעבוד בכל זאת.

כאב כרוני מוגדר ככאב שנמשך מעל ל-3 חודשים, ובד"כ מערב שינוי ברגישות המערכת העצבית.

ככל שהכאב נמשך פרק זמן ארוך יותר, הוא יכול לייצור רגישות מוגברת ובכך להגברת תחושת הכאב. כלומר, פעולות שלא היו מעוררות כאב בעבר עכשיו גורמות לכאב. עם זאת, הכאב שאנו חווים לא בהכרח מעיד באופן ישיר על היקף חומרת הנזק לרקמות.

הרגישות המוגברת לכאב מושפעת על ידי הגירוי ברקמה, לחץ, שינה, הקצנת קשיים, פחד וחרדה. כלומר, הכאב קשור יותר לרגישות מאשר לנזק הממשי לגוף.

עם הזמן, הגוף עובר הסתגלות – הגוף מפתח הרגל חדש ומשנה את תגובתו לגירויים המתקבלים מהפריפריה.

כמו אדם ההולך על גחלים- המידע מגיע אל המוח אך הוא הסתגל למצב ולא ידווח על כאב, העיבוד שנעשה במוח לא שולח אותות של אזהרה.

 

​

אילו שינויים עובר המוח כתגובה לכאב כרוני ומתמשך?

במוח שלנו ישנו ייצוג מדויק של האיברים השונים (הומנקולוס), אשר משפיעים על

תפיסת הגוף שלנו. כאב כרוני משנה את הייצוג המוחי שמקבל האזור הכאוב וגורם

לייצוג לא מדויק של האיבר. ההתארגנות הקורטיקלית המחודשת (פתולוגית) מביאה

להגדלת הייצוג של הצד הבריא. בשל כך, התנועה של האיבר המדובר עלולה

להשתנות (מאחר ואין ייצוג נכון) ועלינו להימנע מכך.

במוח אזורים רבים המהווים חלק מהרגשת הכאב –

אזורים הנקראים "קשרי הצתה" (Lgnition nodes). בכאב כרוני, חלק מקשרי ההצתה

נהיים רגישים.

חלק מאזורי המוח המתקשרים לכאב:

• Premotor cortex- אחראי על אירכון ותכנון תנועות

• Cingulate cortex- ריכוז

• Prefrontal cortex- אחראי על פתרון בעיות, זיכרון (בקרב חול CRPS למשל, אזורים אלו דקים יותר והם מראים יותר קשיים במבחנים הבודקים תפקודים אקזקיוטיבים)

• Amygdala- אזור מפתח המעורבת בהתנהגות מורכבת: כאב, תגמול, פחד, התמכרות וחרדה

• Sensory cortex- הבחנה תחושתית (סנסורית)

• Thalamus – תחושת סטרס, מוטיבציה, וויסות אוטונומי

• Cerebellum- תנועה וקוגניציה

• Hippocampus- זיכרון, התמצאות מרחבית, התניית פחד

• חוט השידרה – סינון מידע המגיע מהפרפיפרייה

 

כיצד אנחנו יכולים להשפיע על חווית הכאב?

העברת מסרי כאב מוגברת מהגוף למוח יכולה להביא למצב שבו המוח מקבל מידע שלא משקף באופן מהימן את מצב הרקמה. קיימת השערה כי כאב מתמשך גורם ליותר ויותר שינויים שעוברים אזורים שונים במוח, אשר אחראים באופן נורמלי על ייצוג איברים בגוף או תפקודים שונים. שינויים אלו הינם הפיכים.

ישנן שתי דרכים מרכזיות להפחית את הכאב שאנו חווים:

1. הורדת הגורמים התורמים לרגישות ולכאב (לחץ, שינה, דאגה, פחד, דיכאון, התבוננות בחצי הכוס הריקה, תפיסת מסוגלת ירודה, שינוי בתפקוד ועוד)

2. הסתגלות והפחתת סף הכאב.

כאשר האדם מרגיש כאוב, לרוב הוא ימנע מפעילות, דבר העלול להחמיר את הרגישות לכאב בהמשך בשל ירידת הסיבולת ושינוי סף הכאב. לכן יש צורך לבנות מחדש את הסיבולת, ולהתחיל לנוע בתהליך הדרגתי.

בכאב מתמשך מסגלים תבניות תנועה מהשלב האקוטי שעזרו להימנע מהכאב, ובשלב הכאב הכרוני התנועה הנכונה תקושר לכאב. לכן בטיפול נרצה להתמקד בשבירת המעגל וההרגל וללמד את הגוף הרגלי תנועה חדשים שלא יעוררו את הרגישות המוגברת.

כמו כן, לבני אדם יש יכולת להסתגל ולהתרגל למצבים שונים. שינוי התפיסה של האדם לגבי הגוף שלו, האמונה ביכולת שלו להתחזק ולהשתפר - מועילה להפחתת הכאב.

מתן תשומת לב יום יומי לכאב עלול לעכב את ההחלמה, מאחר וזה משמר את התסמינים. על מנת לחזור לתפקד, צריך להשים פחות דגש על הכאב.

אנשים המתמודדים עם כאב כרוני לעתים קרובות הופכים את הכאב לחלק מזהותם, ועל מנת להצליח להתמודד עם הכאב הכרוני, עליהם להפריד בין ה"אני" לכאב. לפי ד"ר אמיר צבעוני, "ברגע שיום נמדד לא בכמה כאב לי, אלא במה הצלחתי לעשות למרות הכאב – מתחיל תהליך הריפוי".

כאב או פציעה מופיעים במשוואה של עשייה מרובה מידי ומהירה מידי:

לחץ נפשי עלול להגביר את הרגישות והסיכוי לחוות כאב. שינה גורם המוריד את סף הרגישות (כך שהאדם נהיה רגיש יותר לכאב).

בעצם, תהליכי חשיבה של אנשים המתמודדים עם כאב, יכולים לשמר מצב של כאב.

 

כיצד הרגש משפיע על תחושת הכאב?

גורמים פסיכולוגיים עלולים להשפיע על הגברת תחושות פיזיות של כאב.

שניים מהגורמים הביו-פסיכוסוציאליים הקשורים לכאב הם:

​

•  קטסטרופיזציה (Catastrophizing) היא תגובה קוגניטיבית-רגשית שלילית, אשר מאופיינת על ידי נטייה להחמיר ולחזות את הגרוע ביותר לגבי חוויית הכאב. אדוארדס ועמיתיו מציעים שלוש השפעות שליליות של הקטסטרופיזציה כפי שעולה גם במחקרם של בואר ועמיתיו (2):

הקטסטרופיזציה עלולה לקדם מגוון רחב של התנהגויות שפוגעות בתוצאות הטיפול באנשים הסובלים מכאב. למשל, אנשים שמודאגים מהשלכות הכאב נוטים פחות לעסוק בפעילות גופנית ועשויים לאמץ אסטרטגיות בלתי מועילות. קטסטרופיזציה עלולה לגרום לקשב מוגבר לכאב ולהטיות בעיבוד מידע. יש ראיות כי קטסטרופיזציה קשורה לעיבוד מוגבר של גירויי כאב במערכת העצבים המרכזית

​

• קינזיופוביה (Kinesiophobia) - פחד מתנועה שתגרום לכאב. מתבטאת בפחד מביצוע פעולות יומיומיות, ובהימנעות מתנועה בכלל. הימנעות מתנועה מחמירה את המצב, וכן מעלה את רמת הלחץ והפחד מכאב נוסף. המחשבות השליליות על הכאב מזינות את האמונה שיש להימנע מתנועה. בתחילה ההימנעות היא חלק מהריפוי אך כאשר נמשכת לאורך זמן היא עלולה לגרום לעלייה בעוצמת הכאב ולכרוניות הכאב.

 

שני גורמים אלו חשובים לתחילת תהליך ההחלמה, אך לא לאורך זמן.

​

במה נתמקד בטיפול בכאב?

בטיפול, נתשאל את המטופל על הגורמים הבאים:

• שינה 

• דאגה

• פחד

• נזק לרקמה

• לחץ

כאשר הכאב שמופיע לא פרופורציונלי למידת העומס (תנועה) שביצענו, ניתן לומר שהכאב לא מעיד על מידת הנזק בגוף. לכן, ננסה לראות האם יש דרכים אחרות בהן ניתן להניע את הגפה עם מינימום כאב. כאשר מתעוררת אי נוחות בהנעת הגפה, ואנחנו עדיין מתעקשים על ביצוע פעילויות משמעותיות וחזרה לתפקוד, נוריד את רמת הרגישות של הגוף.

כמו כן, ננסה לאתר את התנועות ופעילויות יום יום הגורמות לתחושת פחד מתנועה, ננסה להבין מדוע אנחנו מפחדים מתנועות אלו וחושבים שהן עלוות להחמיר את הכאב.

​

חינוך להתמודדות עם כאב

תחום הכאב דוגל כעת בחשיבות הלימוד של אנשים איך לחיות עם כאב, מאחר וחווית הכאב תלויה ביסודה במשמעות שאנו מעניקים לתחושה זו.

Explaining Pain (EP) מתייחס למגוון של התערבויות חינוכיות שמטרתן לשנות את ההבנה של התהליכים הביולוגיים הנחשבים כבסיס להפחתת הכאב עצמו. גישה זו נשענת על פסיכולוגיה חינוכית, כדי לסייע למטופלים להבין את המחשבה שלהם על הביולוגיה של הכאב.

מטרת הגישה לטיפול היא לשנות את התפיסה של כאב, להבין את הרקע הביולוגי לתחושת הכאב, ובך להפחית את הקטסטרופיזציה.

גישה חדשה זו היא פרגמטית ליישום המודל הביו -פסיכו -סוציאלי.

לכאב יש מספר ממדים חשובים:

ממד חושי - היכן זה כואב וכמה זה כואב

ממד רגשי - עד כמה החוויה לא נעימה

ממד קוגניטיבי - כיצד אנו מפרשים את הכאב על סמך ניסיון קודם שלנו, האם זה גורם לפחד וחרדה, וכיצד אנו מגיבים לאיום הנובע מכאב.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​